I want(ed) to tell you...about my little thoughts.

Little thoughts.

I look around and I realize
that I miss you only because
nothing there reminds me of you.

Nothing of the smoky party was
ever yours,
but me. and
yet, not
important enough.

12/12/2009


Found this a couple of days ago. I love its rawness.

I want to tell you # 8

I want to say I'm sorry for not being the person I was when we just met. To be stronger than this, feeling like when the chips are down I'm almost scared of what you'd think of me. That you'll love me less. That you would think less of me.

I want to say: don't give up on me. I'm scared of loosing one of the two people in the world that really see me, and believe in me. I want to say; remind me why you love me, remind me I'm not a failure, remind me that I'm capable of greater things. Truly good things. When I care.

I say, I'm scared you will see me like your ex. I love you. Every pour in my body screams, don't make me forget.

I sit on your bed and I feel like a stranger, slipping into another life, as if someone else had lived them until now. I light another cigarette of despair. I consider going home and cutting through my layers of sorrow and epidermis. I hold it all in and listen aimlessly about other people's lives, envious and exhausted of trying to compare myself in means of worth. I'm frightened you'd think I'm too fucked up for you.

I want to say pierce me with your blue, penetrate me with your articulate fingers. Dig deep inside for what I seem to have lost.

I turn to you, not catching your look. My thoughts are roaming. I stand up and say kiss you goodbye, strolling into the night.

July 1^st, 2009

In the Battle Fields

You tell me you love me and you run away, seemingly crazed by a moment of honesty. I react and later I feel stupid for falling in your unconscious trap, tired of this game. Time may have changed me but you manipulate your way through it, without repenting, without consideration, without a price. One day you open up and the next you're so gone, but this time the tables have turned and I just don't wanna play by your rules anymore. So if you want me there say you do, act as if you do, be there. If not, I will dissolve you on my own, make you fade from my existence and locked away in the drawer inside my guts reserved for you in spite of my logic, and there you will remain, unchanged and and uninvolved, a mere shadow of what you are with no signs or significance of what you might become. They say that survival instinct conquers all. I will conquer my passion, my memory, my faith of us, because sometimes in war, like in unnamed feelings, there must be rules. To protect our humanity. I am a lover, not a fighter. But I will not surrender.

This is goodbye

vergrämt

Let me slide through this existence with nothing but a slight bruise
like listening to her moan and knowing that you left my world
not without guilt, I think every day how I should have been better to you somehow
but it really doesn't change the fact that you're gone gone gone
and I didn't even let you know that after everything I still love you
flesh and blood you are to me
it's so easy to forget

איך לא לפסוח על שני סעיפים

וידוי

מעולם לא אהבתי אותך כפי

שאני אוהבת אותך היום.

מבעד לניתוק אני רואה

כמה רגשותייך כלפיי נקיים

וחפים מאנוכיות היו

איפה את ואיפה אני

אבל אני לא אכנע לבולשיט הזה

אז מספיק, כי חרטות לא ישנו כאן,

כי אם נחישות עיקשת.

רחמים עצמיים ירושת החולשה הם

ואני, על עצמי ריחמתי מספיק,

או אם אפשר לדייק, הרבה יותר מדיי.

אז רק עוד מילה, ועוד אחת, אם אפשר

גם אם יהיה זה הדבר הכואב שאעשה,

[ועשיתי הרבה,]

אני מעדיפה להיות לבד

מלגרום לך להיות אומללה

רגע אחד נוסף.

29.07.09

לדבר על הדרך ולהתחיל לצעוד בה הם שני דברים שונים בתכלית

בין דברייך מסתתרת איבה אהובה

וברורה ללא צל של ספק.

במו ידיי נטלתי

את חדוותך

וצמצמתי אותה

דק דק

ואין די מילים לכפר

על שעשיתי.

וכעת

אני עומדת מול המשוכה הגבוהה ביותר שלי

ולוקחת אחריות

ומודה בטעויותיי

ולא רוצה את סליחתך כעת,

לא מאמינה בדיבורי סרק יותר

כי רק מעשים ילחשו לך אהבה פה

מעכשיו

לדבר על הדרך ולהתחיל לצעוד בה

הם שני דברים שונים בתכלית.

וכבר אינני יכולה לחכות

ראשית מאי בעיר הלבנה

*

האוויר בחדר

היה דחוס עד אפס מקום.

במרפסת, שני אנשים, ועם זאת

מלאה היא עד להתפקע.

ואני,

רציתי ללכת,

אך כשלו רגלי,

מיאנו שפתי

ונותרתי נזופה

אך יושבת.

לבסוף, המילים נאמרו ו

נאלצתי לקום

ולפסוע אל החוצות.

האביך הלח

לא קיבל אותי

בסבר פנים יפות,

נטול תחושה

וסמיך

כמוני.

שאון הגלים

לשאוב את שאון הגלים

ריח המלח

ולהמשיך איתך

מציפה כמו דכי, אוושת האדוות

בנוען, גשמית במעט כמותן.

טורפת את בשרי בתכול נודף רגש

איתנה בתנועה מיוזעת, חוזרת כמעט עד ידי תסכול,

קצוות שיערך נצבעות בלונד כהה

מכפי שיש לך, גופך מתלהט, כחלילי,

ורווי.